מנגרים מהלב

סיפוק-ודחיית-סיפוקים

סיפוק ודחיית סיפוקים – שני הפכים, מנעד רגיש הקיים בכולנו

כולנו נעים על המנעד בין הצורך לספק את הצרכים, והרצונות שלנו, לבין דחיית אותו צורך.

הרשתות החברתיות, התקשורת, החברה, היד הקלה על המקלדת, הצורך בריגושים, בלייקים, בעוקבים, נועדו בדיוק לספק את הצורך שלנו שיראו אותנו.

השאלה כמה אנחנו מצליחים לדחות סיפוקים ולחשוב לפני ש.. להמתין רגע, לנשום עמוק.

וכשמצליחים לדחות את הסיפוק הרגעי… כמה מלא סיפוק יש מהתוצר שיבוא אחריו?

לא כך?

התחלתי ללמד נגרות בביה”ס לילדים מיוחדים עם צרכים מיוחדים ושם נחשפתי בכל העוצמה למנעד הזה.

סיפור אחד מני רבים שנחשפתי אליו השבוע:

כמה התרגשות היתה לנערה שהשתתפה בסדנאת הנגרות. יואו זה היה מדהים!!!

עצם העובדה שהצליחה לעשות משהו יצירתי בעץ, שהתחבר עם הרצון העז שלה לקחת את המוצר הביתה, (על אף שאינו גמור), ולבסוף להשתכנע שכדאי ועדיף לסיים אותו במפגש הבא ולקחת את המוצר גמור, צבוע ואיכותי.

(בכי, צעקות, כעס… הכל היה… ועדיין התגברה אחרי שיחות וסבלנות).

הסיפוק הגדול הגיע בשבוע שלאחר מכן.

מתחושת הגאווה מהמוצר המוגמר, מהחיבוק שקיבלה על ההצלחה שלה לדחות את הצורך הרגעי להביא לאמא את העבודה/ לצאת עם משהו ביד.

כמה קשה ומורכב לכולנו להמתין!

כמה עוצמתי זה כשמצליחים!

כמה מרגש ומחזק זה כשמחזקים מהצד!

“אמא היתה כל כך גאה בי…” אמרה הנערה.

“גם אני גאה בך!!! אלופה שאת! “- אמרתי לה.

ממפגש למפגש אנו מצליחות יותר ויותר להתגבר ולהיות מסופקות.